החלטה בתיק ע"מ 2418/12

העורר הואשם תחילה בשלושה פרטי אישום שעניינם פעילות במסגרת החמאס בשנת 2008 (פרט האישום הראשון), חברות בארגון זה מפברואר 2011 ועד למעצרו (פרט האישום השני), ונוכחות בישיבה של חוליה של הארגון, במסגרתה למדו הנוכחים קוראן (פרט האישום השלישי).

עוד דן ביהמ"ש בבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים והתביעה הגישה כתב אישום מתוקן ובו הוסיפה על פרטי האישום האמורים פרט אישום נוסף שעניינו ניסיון להכנסת כספי אויב לאזור. בפרט אישום זה, נטען כי, בחודש מרץ ,2011 פנה העורר לאדם אחר כדי לסייע לו לקבל כספים מארגון החמאס. לצורך זה, פנה אותו אדם לחבר הארגון בעזה ומסר לו את מספר הטלפון של העורר.

בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי יש לדחות את טענות הסנגוריה ולהורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, ציין ביהמ"ש כי זו הפעם השלישית שהעורר הועמד לדין ואף תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה. כן עמד ביהמ"ש על התשתית הראייתית וקבע כי יש בה לבסס את המתואר בכתב האישום המתוקן. ביהמ"ש דחה את טענתו של הסנגור בדבר שיהוי במעצר העורר, וכן באשר להפליה בין העורר לבין שותפו, טהה, ששוחרר מבלי שהתביעה הגישה ערר.

בעררו, חוזר הסנגור על טענותיו ומפרט את הראיות עליהן מבקשת התביעה לסמוך את העבירה המרכזית של חברות בהתאחדות בלתי מותרת. לטעמו, ראיות אלה כה חלשות עד כי לא ניתן לסמוך עליהן כלל. עוד טוען הסנגור להפליה ולשיהוי.

התובע סומך את ידיו על החלטת בימ"ש קמא. לגישתו, די בראיה שהעורר השתתף בישיבת החוליה ובניסיונו לקבל כספים מהחמאס על מנת לבסס את חברותו בארגון. התובע מפנה לעברו הפלילי המכביד מאוד של העורר, שזו העמדתו לדין השלישית ותלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה, כנסיבה השוללת כל שחרור בתנאים.

נבחן תחילה את הראיות.

בעניינו של פרט האישום הראשון יש לקבוע כי לא הייתה מחלוקת ראייתית בין הצדדים. ואכן, פרט זה מבוסס על עדותו של עד התביעה מס' 2 ובה פירוט של תליית תמונות ודגלים של חמאס באוניברסיטה בשנת 2008. יחד עם זאת, נציין כבר כעת כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים שאין בפרט אישום זה כשלעצמו כדי להצדיק את מעצרו של העורר.

את פרטי האישום השני והשלישי מבקשת התביעה לבסס על עדותו של עד התביעה מס' 3. עד זה מוסר כי קיבל פנייה של אחר להתגייס לחוליה של חמאס אשר בשנתה הראשונה תעסוק בלימודי דת, ובהמשך תפנה לפעילות אחרת. העד מציין כי הבין שמדובר בפעילות צבאית. העד מוסיף ומציין כי, כשבוע לאחר גיוסו, הגיע לביתו של מגייסו ולמד עימו קוראן. כעבור פחות מחודש, נערכה ישיבה נוספת, במסגרתה השתתפו העורר ואחר בשם טהה שלאלדה. העד מוסר כי: "ואני הבנתי בזמנו שטהה וראפת משתתפים גם בחוליה הדתית של החמאס אשר התגייסתי אליה" . העד שולל שיחות עם המעורבים בנוגע לפעילות צבאית ומציין כי מעבר לשתי הישיבות האמורות, לא היה נוכח בפעילות נוספת של החמאס. יש לציין עוד כי העד שינה את גרסתו, כאשר תחילה הפליל את טהה הנ"ל בניסיון לגייסו לחמאס, אך בהמשך מסר כי שיקר בנקודה זו מתוך מטרה להתנקם ב טהה שגרם למעצרו הראשון.

התביעה מצרפת לעדות זו את דבריו של עד התביעה מס' 4, ווחיד שלאלדה, המוסר כי סייע לעורר כמתואר לעיל בניסיונותיו לקבל קצבה מטעם החמאס.

בניגוד לדעת התביעה, איני סבור כי די בראיות האמורות כדי לבסס אשמה של חברות בהתאחדות בלתי מותרת. העד המרכזי, עד התביעה מס' 3, מוסר כי השתתף יחד עם העורר בישיבה דתית אחת. אין בדבריו כל ראייה קבילה לגיוסו של העורר לארגון החמאס, ולא ניתן ללמוד מהשתתפות בישיבה בודדת על הצטרפות כאמור, גם אם העד סבר שכך אירע. זאת ועוד, לנוכח העובדה כי העורר שהה במאסר עד שנת 2010, כתוצאה מהרשעתו בחברות בחמאס, אין להסיק על חידוש חברותו מפנייתו לקבלת קצבה. על כל אלה, יש להוסיף כי נדרשת זהירות כלפי עדותו של העד על רקע העובדה שהודה ששיקר בנוגע למעורב אחר.

לאור האמור, יש לקבוע כי אין תשתית ראייתית מספקת למתואר בפרט האישום השני. עם זאת, אין לשלול קיומן של ראיות לכאורה לפרט האישום השלישי גם על רקע חולשת העדות הנ"ל. אף מצויות ראיות לפרט האישום הרביעי כאמור.  

התלבטתי האם די בעבירות האמורות כדי לבסס עילת מעצר, במיוחד לאור העובדה כי בעברו של העורר שתי הרשעות בחברות ופעילות בארגון החמאס.

אלא שכאן יש להוסיף שיקול נוסף הנוגע לשיהוי שחל במעצר העורר. הראיות בעניינו של העורר התקבלו כולן במחצית הראשונה של שנת 2011, בעוד הוא נעצר אך לפני ימים ספורים.

במציאות הביטחונית הקיימת כיום, מדובר בשיהוי משמעותי, אשר יש בו להשפיע על הערכת המסוכנות. זאת ועוד, התביעה לא ידעה לתת הסבר כלשהו לשיהוי זה, ועל כן, אין לי אלא להניח כי גורמי הביטחון לא ראו דחיפות במעצרו של העורר, על רקע היעדר מסוכנות. יש לקבוע, על כן, כי מעשיו של העורר אינם מקימים עילת מסוכנות בעוצמה השוללת שחרור בתנאים.

בנסיבות אלה, על אף שמתעורר חשש מסוים להימלטות, לאור האפשרות כי העורר יורשע בעבירות שתוארו ויופעל המאסר המותנה נגדו, הרי שהגעתי למסקנה כי ניתן יהיה להסתפק בשחרורו בתנאים מגבילים.

לאור האמור, הנני מקבל את ערר הסנגוריה באופן זה שהעורר יוכל להשתחרר אם יעמוד בתנאים הבאים:

א.      הפקדת 15,000 ש"ח.

ב.      התייצבות לכלל הדיונים המשפטיים בעניינו.

לא יעמוד העורר בתנאים אלה, ייעצר ויובא בפני שופט של ערכאה ראשונה, עד ליום 10.10.12.